1. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים. בית המשפט מינה ביום 11.3.04 את ד"ר פינסטרבוש כמומחה מטעמו בתחום האורתופדיה וחוות דעתו הוגשה לבית המשפט ביום 16.6.04.
המשיבה פנתה במקביל למוסד לביטוח לאומי (להלן - "
המוסד") לקבלת דמי פגיעה וקביעת דרגת נכות מהעבודה, שכן לטענתה, תאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה. ביום 26.2.07 החליטה וועדה רפואית של המוסד כי למשיבה נכות בתחום אף-אוזן-גרון בשיעור 20 אחוז וביום 19.12.07 התקבלה החלטת ועדת עררים של המוסד אשר דחתה את ערעור המוסד בסוגיה זו.
בתקופת התנהלות ההליכים במוסד פנו הצדדים לבית משפט קמא, מפעם לפעם, בבקשות דחייה, כשמצוין בהן שהצדדים ממתינים להחלטה של המוסד בסוגיית הנכות בתחום אף-אוזן-גרון. לטענת המבקשות, הן נהגו כך על יסוד הנחתן, כי על פי ההלכה הפסוקה על אף הגשת חוות דעת האורתופד, הרי שאם המוסד יקבע למשיבה דרגת נכות בתחום רפואי אחר, קביעתו תחייב כ"קביעה על-פי דין" במובן סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "
החוק").
2. לאחר שהתקבלה החלטת ועדת העררים של המוסד, ולאחר שתחילה ביקשו המבקשות שהות לשקול האם הן מעוניינות לבקש להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד, טענו המבקשות, כי קביעת הנכות בתחום אף-אוזן-גרון ע"י המוסד אינה "קביעה על-פי דין" במובן סעיף 6ב לחוק ועל כן אין היא מחייבת את הצדדים ועל בית המשפט למנות מומחה רפואי מטעמו לקביעת שיעור הנכות בתחום הנ"ל.
בטיעון זה מתבססות המבקשות על החלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין, המשנה לנשיאה) שניתנה ברע"א 8598/07
והבה נ'
הראל חברה לביטוח בע"מ (החלטה מיום 5.12.07; להלן - "
פרשת והבה"), לפיה, עם הגשת חוות דעתו של מומחה רפואי שמונה ע"י בית המשפט במסגרת תביעה מכוח החוק, החלה "שמיעת הראיות" (במובן סעיף 6ב לחוק) "ללא הבחנה הנוגעת לשמיעת הראיות בפרטי הנכות השונים" (סעיף 6 להחלטה). במילים אחרות, בפרשת
והבה נפסק, כי: "מועד תחילת שמיעת הראיות בתיק לצרכי סעיף 6ב הוא מועד אחד ויחיד ביחס לקביעת דרגת הנכות בכל התחומים, ולכן מועד שמיעת הראיות בתיק דנן החל עם הגשת חוות הדעת הרפואית הראשונה, וזאת ביחס לקביעת דרגת הנכות הרפואית בכל התחומים" (שם).
לטענת המבקשת, ההחלטה בפרשת
והבה שינתה את "ההלכה שהייתה נוהגת" קודם לכן ואשר עליה הסתמכה המבקשת כאשר הסכימה להמתין לסיום ההליכים במוסד בעניין קביעת דרגת הנכות של המשיבה בתחום אף-אוזן-גרון; הלכה שלפיה קביעת המוסד בנושא הנכות האמורה תיחשב לקביעה על-פי דין לעניין סעיף 6ב לחוק ותחייב "את הצדדים ואת בית המשפט" (סעיפים 13-14 לבקשה). נמצא, כי לשיטת המבקשת, קודם למתן ההחלטה בפרשת
והבה ההלכה הפסוקה קבעה, כי מועד תחילת שמיעת הראיות לצורך הוראת סעיף 6ב לחוק צריך להיבחן בנפרד ביחס לכל אחד מתחומי הנכות. כך, למשל, בענייננו החלה שמיעת הראיות ביחס לנכות האורתופדית (שכן חוות דעתו של המומחה שמינה בית המשפט הוגשה בטרם נקבעה הנכות בתחום זה על-ידי המוסד), ואילו לעניין הנכות בתחום א.א.ג. עדיין לא החלה שמיעת הראיות, ועל כן קביעה על-פי דין של הנכות תחייב את הצדדים. הטענה היא שההחלטה בפרשת
והבה שינתה את המצב המשפטי שהיה קיים קודם לכן, בכך שקבעה, שדי בהגשת חוות דעת רפואית של מומחה מטעם בית המשפט בתחום כלשהו על מנת שקביעת דרגת נכות על פי דין שתיעשה לאחר מכן, אף אם הקביעה מתייחסת לתחום נכות שונה, לא תחייב.
לנוכח הטיעון האמור, ביקשו המבקשות כי בית המשפט יאמץ את שנקבע בפרשת
והבה ויקבע, כי קביעת המוסד אינה מחייבת וכי אם המשיבה מעוניינת להוכיח נכות בתחום א.א.ג. עליה לבקש שבית המשפט ימנה מומחה מטעמו שיחווה דעתו בנדון.
3. בית המשפט דחה את טענת המבקשות וקבע, כי במקרה דנן קשורות המבקשות בהסכמה דיונית לפיה קביעת המוסד תחייב את הצדדים. סגן הנשיא, כב' השופט מוסק, קבע בהחלטתו נשוא הבקשה דנן, כי מהשתלשלות העניינים בתיק הנדון, כשכוונתו בעיקר להסכמות להמתין במשך תקופה ממושכת לסיום ההליכים במוסד בעניין דרגת הנכות בתחום א.א.ג., עולה הסכמה לפיה קביעת המוסד תחייב גם בתובענה שעל-פי החוק. בית משפט קמא מציין, כי טענת המבקשות על כי בפרשת
והבה נקבעה "הלכה חדשה" אינה מדוייקת "ואילו רצו [המבקשות] לטעון כי אין הן מסכימות לכך שהנכות שתיקבע בוועדה הרפואית תחייב, לא מובן מדוע המתינו למעלה מ-3 שנים לטעון זאת". אשר על כן נפסק, כי קביעת הנכות ע"י המוסד בתחום א.א.ג. מחייבת את בעלי הדין גם בהליך המתנהל בבית משפט השלום.
למותר לציין, כי ניתן להתנות על הוראות החוק בנושא הנדון, וככל שאכן הושגה הסכמה, אף אם מכללא, אין כל מניעה ליתן לה תוקף.
4. על ההחלטה הנ"ל מבקשות המבקשות כי תינתן להן רשות לערער. כאמור לעיל, נקודת המוצא, שעל יסודה נבנה טיעונן של המבקשות, היא, שההחלטה בפרשת
והבה שינתה את ההלכה שנהגה בסוגיה הנדונה. מכיוון שהמבקשות הניחו קיומו של מצב משפטי שונה מזה שנקבע בפרשת
והבה, לא ניתן לחייבן מכוח הסכמה מכללא המוסקת מהתנהגותן, שהרי מהלכיהן נבעו מהסתמכותן על ההלכה שקדמה להחלטה בפרשת
והבה. עתה, לאחר שניתנה ההחלטה הנ"ל, התברר למבקשות, לטענתן, כי ממילא לא תוכל קביעת המוסד לחייב, כך שלא היה מקום להמתין לה, ואילו המבקשות היו יודעות זאת מלכתחילה, יש גם להניח שלא היו מסכימות לדחות את המשך בירור התובענה בהמתנה לקביעה סופית של המוסד.
5. הוריתי על מתן תשובה לבקשה, ולאחר עיון בבקשה ובתשובה, מסקנתי היא כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא ודין הבקשה דנן להידחות.
6. כידוע, פסק הדין המנחה בשאלה מהו מועד תחילת שמיעת הראיות במובן סעיף 6ב לחוק ניתן ברע"א 1619/63
אליהו חברה לביטוח בע"מ נ'
טטרו, פ"ד מז(4) 89. על פי הלכה זו, מועד הגשת חוות דעת המומחה הרפואי שמינה בית המשפט ייחשב כתחילת שמיעת הראיות. אלא שבפרשת
טטרו לא נזקק בית המשפט לשאלה, מה הדין כאשר לאחר הגשת חוות הדעת נעשתה קביעה על-פי דין של נכות בתחום שונה מתחום הנכות שאליו התייחסה חוות הדעת, היא הסוגיה הנוגעת לענייננו.
תחילה יצויין, כי אין לקבל את נקודת המוצא של המבקשות, לפיה עובר למתן ההחלטה בפרשת
והבה ההלכה הייתה, כי דרגת נכות בתחום א.א.ג. (או בכל תחום רפואי אחר שאינו אורתופדיה), שתיקבע על-ידי המוסד לאחר מועד הגשת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, תחייב מכוח הוראת סעיף 6ב לחוק. במילים אחרות, המבקשות כלל לא היו רשאיות להניח, עוד בטרם למתן ההחלטה הנ"ל, כי קביעת המוסד בהכרח תחייב בהליך בבית משפט השלום.
מסקנה זו נובעת, בראש ובראשונה, מכך שההחלטה בפרשת
והבה היא החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור. באותו עניין, הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי, בהחלטתו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום, פסקו, כי עם הגשת חוות דעתו של המומחה שמונה ע"י בית המשפט, החלה "שמיעת הראיות" (במובן סעיף 6ב לחוק) לכל דבר ועניין ו"אין זה מן הנכון לקבוע דין שונה לעניין חוות דעת בתחום מסוים שהוגשה לאחר קביעת המל"ל", כך ש"צדק בית משפט השלום בקביעתו שהמבקש בחר במסלול של הגשת חוות דעת רפואיות ואין הוא יכול לשנות מעמדתו לגבי חוות דעת מסוימת רק משום שבינתיים התקבלה קביעת נכות על ידי המל"ל" (החלטת כב' השופטת י' צור בבר"ע (י-ם) 3059/07
והבה נ'
הראל חברה לביטוח בע"מ, החלטה מיום 27.8.07). ברור, אם כן, כי לא ניתן לראות בהחלטת בית המשפט העליון בפרשת
והבה החלטה שיש עימה שינוי בהלכה. העקרון העולה מההחלטה בפרשת
והבה עמד גם ביסוד פסיקת בתי משפט השלום והמחוזי באותו עניין, ומכאן שאין בהחלטת בית המשפט העליון משום יצירת הלכה חדשה.
יתרה מכך, גם מעיון בהחלטת המשנה לנשיאה עולה, כי, לשיטתו-שלו, העקרון שלפיו הגשת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואי מסויים היא מועד תחילת שמיעת הראיות ביחס לכל תחומי הנכות, אינו בגדר חידוש כלל ועיקר. בהחלטה הנ"ל מובא ציטוט מספרו של פרופ' י' אנגלרד,
פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, 2005), בעמ' 647, בו נאמר במפורש, כי "מאחר שהמושג 'שמיעת ראיות' הוא כללי, הגשת חוות דעת בתחום כלשהו שוללת את תוקפה של קביעת נכות חיצונית על-פי דין גם בכל תחום אחר". לנוכח תיאור זה של המצב המשפטי, שבית המשפט העליון מביאו תוך הסכמה עם האמור בו, יש לדחות את טענת המבקשות כי הסכימו להמתין לקביעת המוסד רק משום שההלכה הייתה כי קביעתו ממילא תחייב. ראינו כי לפחות בספרו של פרופ' אנגלרד הובעה דעה שונה, וגם שופטי השלום והמחוזי בפרשת
והבה סברו כך. יש להניח כי אילו סבר כב' השופט ריבלין שהחלטתו בפרשת
והבה מביאה עימה שינוי בהלכה, היה מציין זאת במפורש, ואולי אף מביא להרחבת ההרכב שדן בסוגיה.
אכן, ניתן למצוא בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי דעה לפיה "שמיעת הראיות" מתחילה עם הגשת חוות דעת המומחה שמינה בית המשפט רק לעניין הנכות אליה מתייחסת חוות הדעת (ראו, למשל, בר"ע (י-ם) 3175/07
כלל חברה לביטוח בע"מ נ'
ויצרבין, החלטת כב' הנשיאה ארד מיום 24.7.07: "הגשת חוות דעת רפואית בתחום אחד אינה בגדר תחילת שמיעת הראיות לעניין קבלת ממצאי המל"ל בתחום אחר. הטעם לכך נעוץ בתכליתו של סעיף 5ב לחוק הפיצויים, שנועד לייעל את הדיון ולייתר מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט מקום בו ישנה קביעה של המל"ל").
אלא שאין לומר שההלכה
המחייבת הייתה כזו, וככל שהפסיקה בנושא לא הייתה אחידה או ברורה, אין המבקשות יכולות לטעון כי הסתמכו על מצב משפטי ברור ומחייב שהשתנה עם מתן ההחלטה בפרשת
והבה.
למעלה מהדרוש יצויין, כי אין זה מקובל להתייחס אל החלטת שופט בית משפט העליון, כדן יחיד, הדוחה בקשת רשות ערעור, כאל "תקדים מחייב", אם כי בוודאי שיש לה משקל רב והיא מנחה את שופטי יתר הערכאות (ראו: דנ"פ 3211/03
הנדימן עשה זאת בעצמך
בע"מ נ'
מדינת ישראל; רע"א 2996/06
ישראל שלום נ'
החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, בסימן ה(2) להחלטה).
7. בנסיבות אלה, אין להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט השלום לפיה התנהגות המבקשות מלמדת כי הסכימו שקביעת דרגת הנכות על-ידי המוסד, בתחום א.א.ג., תחייב את הצדדים להתדיינות, או, למצער, כי התנהגותן יצרה מצג בדבר קיום הסכמה זו. הסכמה מכללא זו לא התחייבה, כנטען ע"י המבקשות, מההלכה הפסוקה שהייתה קיימת אותה עת, ועל כן אין להחלטה בפרשת
והבה השלכה לעניין בחינת טיב ההסכמה או טיב המצג שיצרו המבקשות. ההסכמה להמתין לקביעת המוסד, כאשר יש, למצער, ספק אם קביעה זו תחייב את הצדדים בכל מקרה מכוח הדין, מבטאת הסכמה לאמץ את אותה קביעה.